לראשונה בישראל, פיצוי לקופאית על עמידה ממושכת
0

פורסם ב"ידיעות אחרונות" 26.04.07 / מאת אתי אברמוב

לא עומדת בשביל אף אחד

art-935 אלף השקלים שקיבלה מרשת H&O לא מחקו את העלבון: הקופאית הישראלית הראשונה שהשיגה פיצוי כספי על תנאי עבודתה מספרת לראשונה על השנים בהן נאלצה לעמוד 12 שעות ברציפות, על הרגליים הנפוחות, הכאב הבלתי נסבל והרגע המשפיל בו פוטרה לאחר שמרדה והתיישבה. 

המנהלים של ר', קופאית ברשת H&O, הכריחו אותה לעמוד. לפעמים שעות, לפעמים ימים. כשנשענה על הקופה הם צעקו עליה לקום, כשהגניבה כיסא מהמחסן הם העלימו לה אותו, וכשלא יכלה יותר לשאת את הכאבים העזים – הם פיטרו אותה. אבל עם הגורל הזה הקופאית המושפלת כבר לא יכלה להשלים: היא החליטה לצאת למלחמה משפטית נגד הרשת המצליחה, ויצאה עם פיצויים של 35 אלף שקלים. "הבריאות שלי לא לחזור, אבל חיפשתי צדק", היא אומרת בראיון ל"ידיעות אחרונות". H&O בתגובה: "לתביעה אין ידיים ורגליים".

לא מעט רגעים קשים ליוו את חייה של ר', קופאית לשעבר בסניף חיפה של רשת חנויות הבגדים H&O, בשנים האחרונות. זה התחיל שם, במקום העבודה, עם כאבי רגליים – התוצאה הישירה של שעות ארוכות של עמידה ממושכת- שהפכו ממטרד מציק לסיוט של ממש: אחר כך התגלה המום המולד שהתפתח לכדי נכות בעקבות אותה עמידה ליד הקופה. והחץ האחרון, המורעל, היה הפיטורים אחרי שבע שנים, שבאו לטענתה בגלל הנכות החדשה.

אבל שום כאב או עלבון שעברו על ר' לא ישוו לכאב שחוותה ברגע ההוא – הרגע שבו הבינה שהכול השתנה ושכבר לא תחזור להיות מי שהייתה. הרגע שבו פתחה את ארון הנעליים, הוציאה מתוכו את כל נעלי העקב – אלה שכבר לא תוכל לצעוד בהם לעולם- וחילקה לאחרות. "נתתי הכול לחברות, למשפחה", היא משחזרת. "זה היה רגע מאוד קשה. מה זה, אני מוציאה מהארון את כל העקבים שלי ומחלקת? פעם עוד ניסיתי להילחם בכאבים. הייתי רואה נעליים בחנות, יודעת שאני לא יכולה ללכת עליהן, אבל בכל זאת הייתי נכנסת ומודדת. היום כבר לא".

אבל ר' (55), אישה יפה ומטופחת, החליטה שעם הגורל הזה, היא לא מוכנה להשלים. היא ידעה טוב מאוד שהכאב הזה לא בא מאלוהים. שמי שהחליט שבתור קופאית היא חייבת לעמוד במשך ימים שלמים על רגליה, הביא אותה- בחוסר תשומת לב, חוסר אכפתיות או חוסר אנושיות- אל המצב הזה. לר' היה ברור שיש קשר ישיר בין תנאי העסקתה לבין מחלת הרגליים שמצרה את התנועה, והיא החליטה לתבוע. בינואר האחרון, אחרי שנתיים וחצי של דיונים ושלוש שנים וחצי לאחר שפוטרה, פסק בית משפט השלום בחיפה לטובתה והיא קיבלה פיצוי של 35 אלף שקלים מחברת "המשביר אופנה בע"מ", הבעלים של H&O.

נכון, מדובר בהסכם פשרה בין הצדדים, כזה שבו החברה לא הכירה באחריות לנזק הגופני שנגרם ל-ר'. ובכל זאת, קשה להמעיט בערך ההישג של הקופאית שניצחה את התאגיד. "אני חיפשתי צדק, קודם כל צדק", היא אומרת ל"ידיעות אחרונות" אחרי הניצחון. "והצדק היה לצדי. איך שהחברה אמרה 'זה לא נכון', זו הייתה ההוכחה שאני צריכה לתבוע. שהפרשה הזו למדתי שכל אחד פועל לפי הנוחות שלו. למי בכלל אכפת מהבריאות שלך? במקומות עבודה לא מתחשבים באיך העובדת צריכה להרגיש, ולכן החלטתי לא לוותר. הבריאות שלי כבר לא תחזור, אבל העיקרון היה חשוב לי. כשניצחתי, הייתה בי גאווה. אמרתי לחברות: הנה, זכיתי".

שותקים ועובדים

היא עלתה לארץ מקווקז לפני 32 שנה עם בעלה ושלושת ילדיה. המשפחה התיישבה בדירה קטנה בנשר, אחת מהאחיות החורגות של חיפה הגדולה. הבית, שתי קומות מתחת למפלס הרחוב, צופה אל בתי הזיקוק. במשך השנים התפרקו הנישואים, ור' מצאה את עצמה מגדלת שלושה ילדים כאם חד הורית, מנסה בקושי להתקיים בארץ זרה. בקווקז עברה קורס פקידות, אבל כשהגיעה לארץ הבינה שעליה למצוא מקצוע אחר, כזה שלא דורש שליטה רחבה בשפה, והפכה לקופאית.

15 שנה העבירה כקופאית בשקם, וכשהחנות נסגרה התגלגלה ל-H&O. "חברה שלי שהייתה אמורה לעבוד שם", היא מספרת, "אמרה לי: לא מתאים לי עמידה על הרגליים, אבל את- תלכי תראי. לא הייתה לי ברירה. הרי אני צריכה להתפרנס".

ביוני 96' החלה ר' לעבוד בחנות. "בהתחלה אמרו לי שהעבודה היא חמש- שש שעות ביום", היא נזכרת, "אבל אחר כך דרשו ממני לעבוד 12 שעות ביום, שתי משמרות. הייתי באה בבוקר והיו ניגשים אליי: יש פנצ'ר, את ממשיכה 12 שעות. 12 שעות נטו של עמידה על הרגליים, ואת חייבת לעבוד. אי אפשר להגיד לא. מי שזקוק לפרנסה, שותק ועובד".

העבודה כללה גם עזרה בסידור בגדים בשעות המתות ועזרה לאנשי מכירות בשעות העומס, אבל את הכאבים ברגליים החלה ר' להרגיש בשעות הארוכות מאחורי הקופה. "הייתי באה לעבודה כל יום על נעלי עקב", ושמתי נעל אורטופדית. עמדתי שם כמו החיילים שעומדים בלי לזוז".

למרות התנאים הבעייתיים, ר' אהבה מאוד את מקום עבודתה, והייתה, לדבריה, עובדת מסורה במיוחד. תעודת העובד המצטיין שקיבלה ב-2002, מעידה שהיא כנראה לא היחידה שחשבה כך. "קרו מקרים שהייתי יושבת בבית בשבת, עם טרנינג, ופתאום מקבלת טלפון: "תבואי לעבודה", היא אומרת. "תמיד הלכתי. בלי לחשוב. זו הייתה הפרנסה, ואצלי אין קונצים. אהבתי את המקום, אהבתי את העובדות שהפכו לחברות שלי. זה התנאים שהיו קשים. אותם לא אהבתי. לעמוד ולעמוד עד שכל רגע את מסתכלת על השעון וחושבת מתי זה נגמר, והזמן לא עובר".

בשנת 2002 החלו להופיע הסימנים הבולטים לסיוט שמלווה אותה עד היום. "התחילו לי כאבים בכף הרגל, דקירות מאוד קשות", היא נזכרת. "לאט לאט כבר לא יכולתי לעמוד על הרגל השמאלית או לדרוך עליה. כל הזמן דפק לי הלב. ניסיתי להתמודד עם הכאבים בלי להגיד לאף אחד- הייתי באה הביתה, עושה לי קערה של מים חמים ושמה את הרגליים. מה עוד יכולתי לעשות? לפעמים, כשהכאבים בעבודה היו ממש חזקים, עמדתי על רגל אחת. לפעמים כשלא היו אנשים הייתי "זורקת" את הבטן על הסטנד של הקופה ונשענת. כשהייתי ממש חוצפנית,ף אחרי 12 שעות של עמידה, הייתי הופכת את הסטנד של הקולבים ונשענת עליו בסתר, כאילו נוגעת בו ולא נוגעת בו. לפעמים גם זה לא עזר, והמנהל היה שם לב ואומר: 'קומי!' אבל הייתי עובדת מאוד מסורה. הייתה, למשל, פעם שנתנו לי זריקה ברגל. היא הייתה נפוחה לגמרי, לא יכולתי לעמוד, ובכל זאת עבדתי".

ר', יודע כל מי שביקר אי פעם ברשת מהסוג של H&O, לגמרי לא לבד בסיפור הזה. "כל הקופאיות, גם הצעירות, היו בוכות על הכאבים ברגליים", היא אומרת. "כולן דיברו על זה, אבל לא הייתה ברירה. זו העבודה. היו כאלה שבחרו להתפטר, לא יכלו להחזיק מעמד. כל הזמן הייתה תחלופה. היו פעמים שהלקוחות היו אומרים לי: 'אני נכנסת לדבר עם המנהל שלך בעצמי'. בפנים הם אמרו לו- למה הקופאיות המסכנות עומדות על הרגליים?"

כשהכאבים הפכו בלתי נסבלים, החליטה ר' לפנות לעזרה מקצועית. "הייתי אצל אורטופד", היא מספרת, "והוא אמר לי להחליף עבודה מיד, כי אסור לי לעמוד. באתי להנהלה עם המכתב שלו ואמרתי להם שאני מתפטרת, אז אחד המנהלים אמר: 'מה פתאום אנחנו לא נותנים לך ללכת. קחי לך כסא ותשבי עליו'. זו הייתה הקלה".

אבל ההקלה הזאת,למרבה הצער נמשכה זמן קצר מאוד. עד שהגיד מנהל חדש, למען הדיוק. "הסברתי לו הכל", היא מספרת. "הראיתי לו את המכתב ואמרתי לו שאצל המנהל הקודם ישבתי, אבל זה לא עזר. הוא אסר עליי לשבת. כשבכל זאת מצאתי איזה כיסא מצ'וקמק, הוא היה מעלים לי אותו. כל בוקר הייתי באה, לוקחת את הכיסא מהמחסן. אמרתי- לא יכולה, אני צריכה לשבת, שיעשו מה שהם רוצים. רוצים לפטר אותי? שיפטרו".

והם פיטרו. בספטמבר 2003, אחרי שבע שנים שבהן שירתה נאמנה את הרשת, הודיעו לר' שפשוט אין בה צורך יותר. "אמרתי למנהל: לפני חצי שנה נתת לי עובדת מצטיינת, ועכשיו אתה מפטר אותי?", היא מספרת. "הוא ענה לי: 'זה שיקול דעת שלי, ואני מפטר אותך'. סיבה הוא לא אמר. באותו רגע חייכתי, לקחתי את המכתב, הראיתי לו, ואמרתי: במוקדם או במאוחר גם אתה תקבל מכתב כזה. גם היום שלך יגיע".

מיד לאחר הפיטורים היה ברור לר' שהיא הולכת עם הסיפור הזה לבית המשפט. "נתתי את הנשמה, הייתי עובדת נאמנה מכל הלב, כל מחסור שהיה בחנות מילאתי – והיום, כשהבריאות שלי לא בסדר, זורקים אותי", היא אומרת, נסערת עדיין.

חשבת על זה שאת עלולה להפסיד?
"לקחתי את זה בחשבון, אבל אמרתי או שאני אפסיד, או שאני ארוויח. מה כבר יכול להיות? ברגעים הכי קשים אדם צריך לעמוד על הרגליים ולתפקד, אין מה לעשות. אם אני לא אעזור לעצמי, אף אחד לא יעזור לי".

לא הפחיד אותך להיכנס למאבק מול גוף כל כך גדול?
"לא, למה לפחד? לפחד צריך רק מאלוהים".

אז ר' אולי התקשתה לעמוד על רגליה, אבל לעמוד על שלה, הוכיחה, היא בהחלט יודעת. מצוידת בכעס ובנחישות, היא פסעה למשרדו של עו"ד אייל בן ישי, המתמחה בנזקי גוף. "הם טענו שאין קשר סיבתי בין מחלתה לבין העבודה", הוא מסביר, "המלחמה שהתנהלה הייתה על הוכחת הקשר הסיבתי. הדעות בעולם הרפואה חלוקות בשאלה האם עמידה ממושכת עם מדרסים אורטופדיים גורמת נזק. ר' סבלה מבעיה קודמת ברגל, אבל בעקבות העמידה הממושכת חלה החמרה".

גם ר' וגם עורך דינה מציינים כי בשום שלב לא ניסה הצד השני להפוך את חייה לקשים. "הם לא ניסו להוכיח שהיא שקרנית", אומר בן ישי, "אבל הם בהחלט ביקשו הוכחות". בשביל להשיג את ההוכחות, מצאה עצמה ר', שהפכה לניידת פחות ופחות, מתרוצצת ברחבי הארץ בין מומחים שונים שמינה בית המשפט. לפריצת הדרך המיוחלת תרמה חוות דעתו של פרופ' מאיר ניסקה, פוסק לשעבר בוועדות העליונות של הביטוח הלאומי. "כדי ללכת לפרופ' ניסקה", ניזכרת ר', "הייתי צריכה לשלם 5,000 שקלים, ולא היה לי. עורך הדין שלי הסביר לי שיכול היה להיות מצב שניסקה יגיד אין קשר סיבתי, אבל אני התעקשתי. זאת האמת שלי ואני רוצה ללכת איתה עד הסוף. אני לא מרימה ידיים, אני אקח הלוואה כדי להגיע אליו, וכך היה".

בחוות דעתו כתב פרופ' ניסקה במילים שאי אפשר לטעות בהן: "יש קשר ישיר בין עבודתה כקופאית לבין החמרת כאבים בכפות הרגלים על רקע של עיוות מולד". בעקבות כל הציעה השופטת את הפשרה שהתקבלה בסופו של דבר: H&O, כאמור, תשלם 35 אלף שקלים לר', אך לא תודה באחריותה לנזק. למרות האנרגיה והעניין שהכניס המשפט אל חייה, המציאות החדשה כחסרת תעסוקה בוודאי לא הועילה למצבה הגופני של ר'. גם לא למצב רוחה. "בכיתי המון", היא אומרת. "גם מהכאבים וגם מההשפלה. פחות מחצי שנה אחרי הפיטורים הלכתי ברחוב והרגל רעדה לי, התעקמה, והקרסול נשבר בשלושה מקומות. נותחתי פעמיים ושמו לי פלטינות ברגל. חודש וחצי הייתי בגבס. הבן שלי היה סוחב אותי על הגב, מרים אותי בעזרת חברים. אני לא אשכח ביום גשום וקר אחד הוא הרים אותי על הגב שלו ואמר: "אמא, תחזיקי אותי שלא תיפלי". זה היה חוסר אונים נוראי".עם 10 אחוזי הנכות שנקבעו לה, המשיכה ר' לחפש מקום עבודה אחר. "עד היום לא מצאתי", היא אומרת ועיניה נוצצות. "הרי מה אני יכולה להיות? או קופאית, או מוכרת".

לחיות את היום

בפברואר 2007, בעקבות יוזמה של מספר חברי כנסת ובראשם שלי יחימוביץ, התקבל "חוק הקופאיות". לפי החוק החדש, קופאיות, זבניות, עובדי משרד ועובדי שירות יורשו לשבת במהלך עבודתם ומעסיקיהם יחויבו לספק להם כיסאות, אלא אם יוכיחו ש"ביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה". מעסיקים שיפרו את החוק, יאלצו לשלם לעובד פיצויים של 20 אלף שקלים בלא שהוא יחויב להוכיח שנגרם לו נזק, ובפיצויים של עד 200 אלף שקלים אם העובד יוכיח נזק.

ר' יודעת שהניצחון הזה, הוא גם שלה. "זה תענוג", היא אומרת בסיפוק. "זה עושה לי טוב על הלב. גם הן בני אדם כמוני. אני מרחמת עליהן, הרי זה מה שעבר גם עליי".

ר' שומרת בקנאיות על פרטיותה ועל זהותה לאחר שבסביבת מגוריה – שאינה סביבה אמידה, בלשון המעטה – כבר היו כמה שזרקו לה הערות לגבי סכום הכסף שהגיע אליה. "שלשונאים שלי יקרה את מה שאני עברתי, ושהם יקבלו על זה כספים", היא אומרת בכאב. "בריאות לא קונים עם כסף. אדם שלא בריא ואוכל בשר, מה זה שווה אם הוא לא מרגיש טוב? אדם שאוכל לחם ומרגרינה והוא בריא – זה עדיף".

המאבק המשפטי של ר אולי נגמר, אך לא המלחמה היום יומית. הכעס שלה עדיין בוער, התסכול גדול מתמיד. "אני מתגעגעת להרבה דברים", היא אומרת. "לכל מה שיכולתי לעשות פעם והיום כבר לא. אני מתגעגעת לשגרה, לעבודה, לזה שיצאתי יום יום מהבית. עכשיו החיים שלי השתנו. אני מרגישה פנסיונרית. כאילו זהו, אני זקנה. וזה ממש לא אני. היום אני עולה במדרגות- ופוחדת. הולכת ברחוב- ופוחדת. הרבה פחדים חדשים בחיים. פחד שהמצב יחמיר ופתאום אני לא אוכל ללכת, או שסתם אסבול ואהפוך לנזקקת. על העתיד אני כבר לא חושבת, רק לחיות את היום".

מרשת H&O נמסר בתגובה: "התביעה תמוהה, וצר לנו שממכאובי הרגליים של ר' היא מגיעה לראש האופנה. אין לזה ידיים ורגליים ובליבה פנימה היא בוודאי יודעת כי H&O מעולם לא הייתה מעורבת בפנייתה, ולפיכך אנו מלווים אותה ברגשותינו, אך אין לנו דבר וחצי דבר עם תביעתה. למען הסר הספק יובהר כי הסדרי הפשרה אשר ערכו חברות הביטוח עם גברת ר' לא מייחסים שום אחריות כלשהי לרשת H&O ואים בהם משום הודאה בכל חבות שהיא. אנו מאחלים רפואה שלמה לר'".

לכתבות נוספות >>